חוק ההסמכה (גרמניה הנאצית)

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

היטלר נואם בפני הרייכסטאג23 במרץ 1933

חוק ההסמכה (בגרמניתDas Ermächtigungsgesetz), או בשמו הרשמי החוק לתיקון מצוקת העם והרייך (בגרמנית: Behebung der Not von Volk und Reich), הוא חוק שחוקק הרייכסטאג הגרמני ב-23 במרץ 1933, והעניק לממשלה סמכויות חקיקה מלאות, ובכך איפשר לממשלה לעקוף את הפרלמנט (הרייכסטאג עצמו), בו למפלגה הנאצית לא היה רוב מוחלט. העברת חוק זה הייתה אחד השלבים העיקריים בתהליך השלטת הדיקטטורה הנאצית על גרמניה וחיסול רפובליקת ויימאר – הגלייכשאלטונג.

 

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 בינואר 1933 מונה אדולף היטלר לראש ממשלת גרמניה, כאשר ברייכסטאג, שנבחר בנובמבר 1932, המפלגה הנאצית הייתה הגדולה ביותר אך היו לה רק כשליש המושבים.

ב-27 בפברואר הוצת בניין הרייכסטאג. הנאצים מיהרו להאשים בשרפה קנוניה קומוניסטית, והאשימו בכך את מרינוס ואן דר לובה, פועל הולנדי מובטל, ששהה במקום. בעקבות כך הוצא "צו שריפת הרייכסטאג" שבא להגן על האומה מהאיום הקומוניסטי כביכול, בו הושעו סעיפים בחוקה, וניתנו לממשלה סמכויות מרחיקות לכת לפגוע בחופש האזרח ובחופש העיתונות.

באווירה זו נערכו ב-5 במרץ בחירות נוספות לרייכסטאג. למרות ההגבלות החמורות שהוטלו על האופוזיציה ערב הבחירות, לא הצליחה המפלגה הנאצית לזכות ברוב מוחלט בבחירות, אלא רק בכ-44 אחוז מהקולות.

חקיקת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק ההסמכה נועד להבטיח לנאצים שליטה מוחלטת למרות היעדר הרוב המוחלט בפרלמנט. הפרלמנט החדש התכנס ללא צירי המפלגה הקומוניסטית שהשלטונות מנעו מהם להשתתף, ואף שמו רבים מהם במעצר. ב-23 במרץ, יומיים אחרי כינוס הרייכסטאג החדש, תחת אווירת הטרור הנאצי, התקיים הדיון על החוק. בעדו הצביעו 441 צירים, כאשר רק 94 צירי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית התנגדו לו, ובראשם אוטו ולס שאף נשא נאום תקיף כנגד החוק.

לדעת חוקרים רבים, לחוק ההסמכה לא היה תוקף חוקי, שכן הרוב שנדרש לו הושג באיומים.[1]

תוכן החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קבע שבנוסף לפרלמנט, גם לממשלה יש סמכויות חקיקה מלאות, סמכות לחוקק חוקים שנוגדים את האמור בחוקה, וסמכות לאשר הסכמים עם מדינות זרות. החוק נחקק לתקופה של ארבע שנים, אולם עם תום תקופה זו כבר לא היה שום כוח פוליטי במדינה שהתנגד לנאציזם, תוקף החוק הוארך לתקופה נוספת, והוא נותר בתוקף עד סוף מלחמת העולם השנייה.

בהסכמה לחקיקה זו, ויתר הפרלמנט הגרמני והמפלגות השייכות לו על כוחן, הביא לקיצה את חוקת ויימאר הדמוקרטית, ונתן להיטלר את המשענת החוקית לשלטונו הרודני.

להרחבה