גיורא איילנד, ידיעות-אחרונות • 19.05.2020

שרשרת מחדלי הקורונה

"חגיגות הניצחון" של ממשלת ישראל על הקורונה, המלוות בפרגון רחב של התקשורת, יצרו את הרושם שלפיו ניהלנו את משבר הקורונה בהצלחה, ולראיה מספר המתים הנמוך בהשוואה למדינות כמו איטליה, ספרד וארצות־הברית.

ניתן כמובן לשרטט גרף שמחבר בין מידת השגרה לעוצמת התחלואה ולטעון בצדק מסוים כי ככל שחיים יותר חיי שגרה (מצב הפוך מסגר) כן גדלה התחלואה, ואז השאלה הנכונה היא מהו האיזון, היכן נכון להימצא על העקומה.

 הקונספציה השגויה התבססה על שלוש קביעות: שמדובר באתגר רפואי, ולא במשבר לאומי; שניתן לנהל את המשבר באופן ריכוזי בלי להקים מנגנון ריכוזי; ושרק הבידוד הוא חשוב
 
הצגת דברים כזו מניחה כי כל יתר המשתנים הם קבועים, וכי הניהול הוא יעיל להפליא ולכן הדילמה היחידה היא עד כמה לזוז ימינה או שמאלה לאורך העקומה. הצגה זו היא שגויה מיסודה. הטענה שלי היא שניתן היה להוריד כלפי מטה את עצם העקומה ואז להשיג את שתי התוצאות – גם פחות מתים וגם הרבה יותר שגרה, דהיינו פגיעה קלה יותר בכלכלה. הדבר היה קורה אם לא הייתה התעקשות מטופשת לדבוק בקונספציה שגויה שיצרה עשרות מחדלים. נציין בקיצור רק ארבעה. מחדל אחד: אף שיש בישראל כ־30 מעבדות שיכולות לבדוק את נגיף הקורונה התעקש משרד הבריאות למשך חצי מהתקופה להשתמש רק באחת, ובהמשך בעוד כמה מעבדות בודדות בבתי חולים. שנית, על אף שלקופות החולים בישראל יש את מערכות המידע המתקדמות ביותר בעולם, כאלה שיודעות לתת לעשרות אלפי אנשים בו זמנית תשובה על בדיקות דם תוך דקה מהפענוח במעבדה, התעקש משרד הבריאות לאורך שני שלישים מהתקופה שלא להשתמש בהן אלא לבנות מאפס מערכת חדשה שרק הוא ישלוט בה. התוצאה – במקום לקבל תשובה תוך דקה קיבלו הנבדקים תשובה תוך כחמישה ימים. בזמן הזה הספיקו להדביק אנשים שהדביקו אנשים.

להרחבה